1.
רקע כללי
הנתבעות 1-2 הן עמותות רשומות בישראל המפעילות ומנהלות את "מכללה ירושלים לבנות", מכללה אקדמית להכשרת עובדי הוראה (להלן: המכללה), אשר הוכרה בשנת 1979 ע"י המועצה להשכלה גבוהה (להלן:
המל"ג) כמוסד להשכלה גבוהה, שאינו אוניברסיטה, המוסמך להעניק תואר אקדמאי ראשון בהוראה (B.E.D ).
נוסף להיותה מוסד להכשרת עובדי הוראה, המכללה היא גם "בית מדרש" (מכח אכרזה שפורסמה ע"י השר על בתי מדרש למורים וגננות, בהתאם לסעיף 28 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 ולסעיף 1 לצו חינוך ממלכתי (בתי מדרש למורים וגננות), התשי"ח-1958) - ועל כן היא מפוקחת ומתוקצבת ע"י משרד החינוך, ולא ע"י הועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, אם כי ככל מוסד אקדמי אחר, היא כפופה גם למרותה של המל"ג ולכללים שנקבעו על ידה מכח חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח- 1958 (להלן:
חוק המל"ג).
בשנת 1995 (שנה"ל תשנ"ו) פתחה המכללה מסלול של לימודי
הפרעות בתקשורת (קלינאות תקשורת), אליו נרשמו, בין היתר, גם התובעות דנן (התובעות 1,3,4 בשנה"ל תשנ"ו ואילו התובעת 2 בשנה"ל תשנ"ט). בפרסומים שפרסמה המכללה טרם פתיחת החוג ללימודי הפרעות תקשורת, כמו גם בטפסים עליהם הוחתמו התובעות בעת הרשמתן למכללה , צוין כי תכנית הלימודים טרם הוכרה ע"י המל"ג , אך התובעות טוענות, כי נציגי המכללה אחרו להן שהמכללה פועלת לקבלת הכרה מטעם המל"ג ללימודי החוג בהפרעות בתקשורת, ושהמדובר בהליך
פורמאלי רגיל, אשר בסופו לימודיהן יוכרו ע"י המל"ג, לצורך קבלת תואר אקדמי ראשון
במקצוע הפרעות בתקשורת. לדבריהן, מצגיה אלו של המכללה נמשכו ברציפות כמעט עד תום לימודיהן במכללה. סופו של דבר, לא התקבלה הכרה של המל"ג בחוג ללימודי הפרעות תקשורת במכללה, והתובעות טוענות, כי רק בדיעבד הסתבר להן, שהמכללה
כלל לא פעלה כנדרש לצורך השגת ההכרה המיוחלת. לדבריהן, רק בשנת 2002 הגישה המכללה בקשה למל"ג להכרה בלימודי הפרעות בתקשורת, אך בקשה זו התייחסה ללימודי הפרעות בתקשורת
כהתמחות
במסגרת החוג לחינוך מיוחד, ולא ללימודי הפרעות בתקשורת
כחוג עצמאי ונפרד במכללה. כך, בסופו של יום, קיבלו התובעות, בתום לימודיהן, תואר בוגר בהוראה (B.E.D.) מהמכללה, קרי - תואר ראשון
בחינוך מיוחד עם
"התמחות" בקלינאות תקשורת, עובדה אשר מנעה העסקתן כקלינאיות תקשורת, ואפשרה להן לעבוד במסגרות של משרד החינוך
כמורות או כגננות בלבד. גם כאשר הצליחו , לטענתן, להשתלב כקלינאיות תקשורת
במגזר הפרטי - השכר אותו קיבלו, לטענתן, במסגרות תעסוקה אלו, היה נמוך מאוד, וגם זכויותיהן הסוציאליות נפגעו, מאחר ולא החזיקו בתואר אקדמי מוכר במקצוע הפרעות בתקשורת .
בשנת 2005, החליטו
התובעות 3,4 לקחת גורלן בידיהן, ונרשמו ללימודי תואר ראשון בקלינאות תקשורת בפעם השניה, הפעם במכללת "הדסה " בירושלים, אשר פתחה באותה שנה חוג ללימודי
הפרעות תקשורת, המוכר ע"י המל"ג (במועד הגשת התביעה דנן סיימו התובעות 3,4 את שנת לימודיהן השניה במכללת "הדסה"). בכתב התביעה טענו
התובעות 1,2 כי גם הן מתעתדות להירשם לחוג להפרעות תקשורת במכללת "הדסה", אך בשל אי יכולתן הכלכלית לממן את לימודיהן בפעם השניה, כשהן נשואות ואימהות לילדים - הן ממתינות להכרעה בתביעה זו, הכוללת, בין היתר, רכיב פיצוי בגובה שכר לימוד מלא במשך ארבע שנים במכללת "הדסה" .
יצוין, כי בשנת 2002 הציעה המכללה לכל בוגרות החוג ללימודי הפרעות בתקשורת (ובהן התובעות) פיצוי כספי בשווי שכר לימוד במסגרת אקדמית אחרת, שיינתן להן
בתום תקופת לימודיהן השניה עם הצגת תואר אקדמאי, אך התובעות דחו הצעתה זו של המכללה .
2.
כתב התביעה
בכתב התביעה טענו התובעות, כי כבר
בעת שנרשמו ללימודים במכללה קיימו עמן נציגי המכללה פגישה אישית, במסגרתה אמרו להם, אמנם, כי החוג ללימודי הפרעות תקשורת המכללה טרם הוכר ע"י המל"ג , אך הכרה זו
בוא תבוא, שכן פתיחת חוג לימודים טרם ניתנה הכרת המל"ג וקבלת הכרה בחוג
בדיעבד ובאופן
רטרואקטיבי, הינה הליך
רגיל ומקובל, אשר אפיין גם את החוג לחשבונאות ואת החוג למוסיקה שנפתחו בעבר במכללה. לדבריהן, לכל אורך שנות לימודיהן במכללה, הבטיחו להן נציגי המכללה ש"
יהיה בסדר" ושבתום לימודיהן במכללה הן תוכלנה לעבוד
כמורות שפה (קרי, כקלינאיות תקשורת בתחום הדיבור והשפה) במסגרות של משרד החינוך ומשרד הבריאות, תוך שהם אף טורחים להבהיר להן, כי המדיניות על פיה פועלת המכללה מזה שנים, בכל הנוגע לקבלת הכרה מהמל"ג בחוגים שונים, היא מדיניות של "
נעשה ונשמע", כלומר: של פתיחת חוג בלתי מוכר ע"י המל"ג, וקבלת הכרה בו מהמל"ג בדיעבד.
התובעות טוענות, כי על סמך מצגים אלו הן נרשמו ללימודים במכללה, וסיימו בה ארבע שנות לימוד.
בנוסף טוענות התובעות, כי הסתמכו גם על העובדה שהמכללה מפוקחת על ידי
משרד החינוך (בהיותה מוסד להכשרת עובדי הוראה) וע"י
המל"ג (בהיותה מוסד להשכלה גבוהה) , הסתמכות שביטוייה באמון הרב שהן נתנו בהבטחות המכללה, בסוברן כי לא ייתכן שגופים אלו (הנתבעות 3,5) יאפשרו משך שנים קיומו של חוג אקדמי בלתי מוכר במסגרת מכללה אקדמית מוכרת. רק בדיעבד הסתבר להן, לטענתן, כי הן המל"ג והן משרד חינוך
כשלו בהפעלת סמכויות
הפיקוח הנתונות להם על פי חוק, בין היתר בכך שלא הביאו לסגירת החוג להפרעות תקשורת במכללה, למרות שידעו או שהיה עליהם לדעת, כי המכללה מטעה את תלמידותיה, ומקיימת את החוג להפרעות בתקשורת ללא שניתנה לו הכרה מטעם המל"ג .
בכל הנוגע
למשרד הבריאות (הנתבע 4) - אשר הסדיר בתקופה הרלבנטית את העיסוק במקצוע קלינאות תקשורת, באמצעות הענקת
תעודת "הכרה במעמד" לבעלי תואר ראשון בהפרעות תקשורת - טוענות התובעות, כי הוא
התרשל, בכך שקבע נוהל "הכרה במעמד" ללא כל סמכות בדין, ובכך אף פגע לדבריהן בחופש העיסוק שלהן , המהווה זכות יסוד חוקתית , ללא כל עיגון בחוק. אך יותר מכך, לטענת התובעות, בשלהי שנת 2001 , לאחר מגעים ממושכים שהתנהלו בין המכללה לבין משרד הבריאות, בענין הנפקת תעודת "הכרה במעמד" לבוגרות החוג,
התחייב משרד הבריאות להעניק תעודת "הכרה במעמד" לבוגרות החוג להפרעות תקשורת במכללה, אשר סיימו את לימודיהן וקיבלו תעודת גמר - התחייבות אשר הועלתה על הכתב ע"י ד"ר בועז בר-לב, מנכ"ל משרד החינוך דאז. אלא, שלגרסת התובעות, משרד הבריאות חזר בו לאחר מכן מהתחייבותו זו, וסירב להעניק תעודת הכרה לבוגרות החוג. משכך, מבקשות התובעות מביהמ"ש
לאכוף את ההתחייבות הנ"ל על משרד הבריאות, מכח העילה של
הפרת הבטחה שלטונית, ולחייבו ליתן להן תעודות "הכרה במעמד", אשר תאפשרנה להן לעבוד כקלינאיות תקשורת.
לאור כל האמור, עתרו התובעות בכתב התביעה לחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות כל אחת ואחת מהן בגין
אובדן ההכנסה שנגרם להן בעבר (קרי, בגין הפסד השתכרות והפסדי זכויות סוציאליות בין השכר שהיו צריכות להרוויח אילו התואר שקיבלו מהמכללה היה מוכר ע"י המל"ג לבין השכר שקיבלו בפועל), בגין
אובדן ההכנסה שייגרם להן בעתיד בשל הצורך לחזור עללימודיהן, הפעם במוסד אקדמי מוכר (קרי, בגין הפסד השתכרות מיום הגשת התביעה ועד תום לימודיהן בפעם השניה) , בגין
הוצאות שייגרמו להן במהלך תקופת הלימודים השניה (לרבות מימון שכר לימוד מלא, החזר הוצאות בגין נסיעות, צילומים, רכישת עזרי לימוד, הוצאות אינטרנט, מחשב, טלפון ושמירת הילדים) ובגין
הטירדה, הסבל ועגמת הנפש שנגרמו וייגרמו להן עקב האמור
.
על סמך נזקים אלו, המסתכמים בסך של כ-500,000 ש"ח לכל אחת מהתובעות, הועמדה התביעה כולה על סך של
2,101,181 ש"ח .
העילות עליהן הושתתה התביעה הן
הטעיה, מצג שווא רשלני והפרת חוזה (בכל הנוגע למכללה),
הפרת חובה חקוקה (בכל הנוגע למשרד החינוך ולמל"ג),
רשלנות, פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות והפרת חובות מנהליות (בנוגע לכל הנתבעות גם יחד ).
3. טענות הנתבעות
3.1 טענות הנתבעות 1-2
עיקר טענתן של הנתבעות 1-2 היא, כי המכללה מעולם לא התחייבה התחייבות בלתי מסוייגת כלפי התובעות, לפיה לימודיהן בתחום הפרעות התקשורת יוכרו ע"י המל"ג בוודאות, וכי התחייבותה היחידה כלפיהן היתה
התחייבות להשתדלות לפעול להשגת תואר אקדמאי מוכר ע"י המל"ג, התחייבות אשר לדבריה קוימה על ידה במלואה, ואף נשאה פרי , כאשר משרד הבריאות התחייב להעניק לבוגרות החוג תעודת "הכרה במעמד". לטענת הנתבעות 1-2, העובדה שהתובעות לא קיבלו, בסופו של דבר, תעודת הכרה במעמד - רובצת לפתחו של משרד הבריאות, אשר הפר התחייבות מפורשת וכתובה, ואילו היה עומד בהתחייבותו זו - תביעה זו כלל לא היתה באה לעולם.
לטענת הנתבעות 1-2, התובעות
ידעו היטב, עוד טרם הרשמתן, למכללה כי מסלול הלימודים בהפרעות בתקשורת אינו מוכר ע"י המל"ג,
ובמעמד ההרשמה הן אף הוחתמו על ידי המכללה על טופס, בו אישרו כי הן מודעות לכך. גם במהלך ארבע שנות לימודיהן הקפידה המכללה, לטענתן, לעדכן את התלמידות , באופן שוטף, בכל המגעים שהתנהלו בינה לבין המל"ג , משרד החינוך ומשרד הבריאות בענין השגת התואר, והתובעות ידעו, לכל אורך הדרך, כי ישנו סיכוי שהבקשה תידחה. משהחליטו התובעות,
למרות חוסר הוודאות שבענין, להמשיך בלימודיהן במכללה - טוענות הנתבעות - הרי שכל הנזקים הנתבעים בכתב התביעה נגרמו להן, למעשה, באשמתן (העולה כדי 100% אשם תורם).